"אחרי החגים" כבר ממש כאן ובשעה טובה זכינו לפתוח את "זמן חורף" בישיבה כבר ביום רביעי עם חזרתנו מחופשת הסוכות.

הביטוי "אחרי החגים" מסמל בדר"כ את נקודת הזמן שאליה דחינו את המשימות והמטלות השונות שהצטברו ונערמו להן.

בעומק, התקופה הזו היא זמן הביצוע של היעדים והמטרות שהצבנו לעצמנו ברגעי השיא והעוצמה של ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. בחגים עצמם אנחנו מצליחים להגיע לרגעים מזוקקים של התכווננות ודיוק מתוך מבט גבוה, ועתה, הגיעה העת "לפרוע את הצ'קים" ולצעוד באופן מעשי לעבר הביצוע בפועל.

בהקשר זה, חשבתי על כך שאחד הביטויים המרכזיים של תקופת החורף הוא הגשם.

לכאורה, הגשמיות היא מונח מנוגד לרוחניות. ישנו עולם הרוח – האידאות, הרעיונות הגדולים, החיבור לאינסוף, ולעומתו, עולם הגשם – המוחשי, המעשי.

אולם הפועל "להגשים" מציין את היכולת שלנו לקחת את החלומות הגדולים ולהביא אותם לידי ביטוי, לקרום עור וגידים.

והגשם, זה שעליו התחלנו להתפלל בימים אלה, הלוא זה עניינו – לקחת דבר מופשט כמו האדים המכונסים בעננים ולהפוך אותם להיות נוזל שיורד מן השמים – דבר מוחשי שניתן לראות אותו, למדוד אותו והוא מרווה את הארץ ומייצר ברכה גדולה!

העובדה שחלק גדול מן הקשר שלנו עם ריבונו של עולם נסוב סביב הגשם  ("והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו… השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם… וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים") טומנת בחובה את הסוד הגדול הזה של חיבור הרוחני והגשמי בעולם ובאדם.

אם כן, בימים של "אחרי החגים", בפתחו של זמן חורף (שלכאורה בו אמורים "לחרוף" כמו הדובים הישנים את שנת החורף, אבל לא כך האדם שמשקיע ועמל במהלך כל החורף ביבול שלו כדי שיוכל לקצור בסופו של דבר פירות מתוקים…) נאחל לכולנו תקופה בריאה ופוריה של יצירה ועמל, הגשמת חלומות ויעדים, ותתקיים בנו הברכה (דברים כ"ח, י"ב):

"יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ"